אודות התערוכה

עגל הזהב . ( מתוך תערוכה קבוצתית "עבודה זרה" )

חומרים: טכניקה מעורבת (גבס, תיקים, תאורה, פס קול)

המיצב של אודליה אלחנני, “עגל הזהב", מורכב מפנס גדול, פסל קטן מימדים של עגל מוזהב, פס קול של מכונות תפירה ועשרות תיקי לואי ויטון, שפורקו והורכבו מחדש למעין שטיח קיר. המיצב מינימליסטי, הפעולה המתרחשת בחלל פשוטה כביכול. פנס שמאיר פסל המוצב לפניו והצל מוטל על הקיר. הצל עצמו, באופן מפתיע, אינו כהה אלא דווקא בהיר ובמרכז האלומה, בקונטור שנוצר על ידה, תחומה צורה של עגל עשויה חלקי תיקים, שתפורים זה לזה כשמיכת טלאים. לרגע זה מזכיר את תמונת העגל שתלויה על קיר במעדניית בשרים, גופו ממופה לבחירת הלקוחות.

חלקי התיק בוהקים בורוד זוהר, מפתים. את התיק היפהפה הזה, שפורק לחלקיו, ניתן לרכוש בגוונים שונים תמורת אלפי שקלים בכיכר המדינה. אלחנני בחרה לרכוש אותו דווקא בצ'יינה טאון בניו יורק, רובע מלאכותי קטן, מקום מושבם של אלפי מהגרים חוקיים ולא חוקיים, שבו אפשר למצוא כל מותג בשמינית המחיר. מי שמייצר אותם הם אנשי עמל חסרי זהות, המועסקים בתנאים מחפירים במפעלי ענק ברחבי העולם השלישי ומייצרים עוד ועוד מאותו המוצר, פעם בשם המותג ופעם בשם חיקויו. הרי באופן אבסורדי גם המקור וגם העותק הנאמן למקור (כשם סרטו הנהדר של קירוסטאמי) מיוצרים על ידי אותם פועלים ובאותם המפעלים.

עבודת ההקרנה, שיבוש קנה המידה והיחסים הטעונים בין החומרים מזכירים את יצירתם המשותפת של צמד האמנים סו וובסטר וטים נובל, שביצירתם "שארית נעורים" צל ערימה של זבל הופך על הקיר לזוג אוהבים ששוכב על הגב. אלחנני הולכת צעד אחד קדימה עם התעתוע: הצל לא נובע מהתאורה וההקרנה היא לא באמת הקרנה, עגל הזהב הקטן עשוי גבס זול והתיקים הם הזיוף של המקור. ואולי להיפך. בתרבות הצריכה הנוכחית חסרת הנחת הסגידה לכל מותג היא סוג של עבודת אלילים, והמוני פועלים קשי יום מועסקים בתנאי עבדות מודרנית כדי להמשיך ולקיים אותה. גם הפועלים וגם הצרכנים הם עבדים של אותה תעשייה. אין באמת עיסוק במהות ובאנושיות, אלא רק בתשוקה אינסופית למלא את הריק בחומר, כפי שהתיקים הנחשקים ממלאים את הקונטור שנוצר על הקיר.

"עגל הזהב" הוא סמל קדום לסגידה לאל כוזב, “לואי ויטון” הוא סמל עכשווי לסגידה לתרבות הצריכה. גם אז וגם עתה מדובר בהסחת דעת. על חטא העגל נענש העם קשות: העגל נשרף ונטחן עד דק, אפרו פוזר על המים - והעם הושקה במים. היום את מחיר השפע משלמים אותם פועלים זרים המועסקים בתנאים מחפירים, אך גם הצרכנים עצמם, שלכודים במרדף אחר המותג הבא – הנושא עימו הבטחה כוזבת לאושר.

דנה גילרמן. אוצרת התערוכה